יום שלישי, 24 באפריל 2018

נמשים סגולים

גררתי את השרפרף הירוק לעבר המראה 
נעמדתי עליו בזהירות רבה. עצמתי חזק את עיניי.
ליבי פעם בחוזקה נרגש לקראת השינוי המיוחל.
סוף לנמשים. סוף לכתמים החומים המנקדים את פניי.
פעימות ליבי הרעידו את השרפרף, כמעט ומעדתי לאחור.
ואז, הרמתי בזהירות את פניי
לא הייתי מסוגלת להוציא הגה מפי.
פניי עקצצו וכאבו. הייתי כולי רטובה.
הבטתי לעבר המראה וקפאתי.
מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד מנומש!
מה קרה לנמשים שלי???!!!!

בילדותי המאוחרת, בערך בסביבות גיל אחת עשרה או שתיים עשרה, 
התחלתי להבחין בנמשים הפזורים ומנקדים את פניי.  
ממש לא אהבתי אותם!



יום אחד ישבתי עם סבתא פרומה, אימו של אבי.
הייתי מאד קשורה אליה ואל סיפוריה התוססים, על תככי המשפחה, הילדות בפולין,
ההתנדבות בויצו ושלל הפעילויות שהיא ארגנה שם. נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות מכינה עבודות יד צבעוניות.
סבתא פרומה שלי היתה אישה כל כך יפה וגם קצת מנומשת. תמיד מאופרת עם אודם אדום עז 
ושערה השחור מתוח בחומרה לאחור.





באותו מפגש משפחתי לחשתי לה סוד: "סבתא, אני ממש, אבל ממש
שונאת את הנמשים שלי! הם כמו ליכלוכים על הפנים. נקודות מיותרות! לא רוצה אותם יותר".
הסתכלתי עליה ממתינה לתגובה סבתאית טיפוסית ואולי לתרופת סבתא אמיתית.
לסבתא פרומה שלי היו תמיד שלל רעיונות, פתרונות ומרקחות שונות, כמו:
כישופים  -  להסיר עין הרע,
קליפות תפוחי אדמה  - להוריד חום,
טופי -  לעת צרה או למרר את אימי ואת רופאי השיניים ושאר קסמים והפתעות...

סבתא התבוננה בפניי המנומשים ארוכות, נאנחה קלות ואמרה בקולה הרך
עם המבטא הפולני המתנגן שלה: "רויתלה, יש לי פתרון".
היא השתתקה ואני חיכיתי כמה דקות, שהרגישו כמו נצח, לפתרון הפלא של סבתא.
לפתע ניגשה סבתא לתיק שלה והוציאה שטר כסף מקומט, 
בדקה בעייניה שהוריי אינם בסביבה והושיטה לי את השטר בזהירות. 
עוד לא הבנתי, אך לקחתי בשמחה. ואז גררה אותי סבתא לחדרי לשיחה בארבע עיניים בה פרשה בפניי את ההוראות הבאות, לוחשת בקול חגיגי:
"מחר, מבלי שההורים ידעו, את הולכת לבית המרקחת וקונה קרם לבן בשם 'ניוואה'. קרם בקופסא כחולה עגולה ממתכת. הכסף שנתתי יספיק עבורו. את לוקחת יוד סגול, קערה וכפית ומערבבת את היוד עם הקרם". סבתא השתקקה לוודא שאני עוקבת אחר ההוראות המסובכות ושאני מבינה מה עליי לעשותהנהנתי במרץ, מופתעת ונרגשת עכשיו עוד יותר מהמשימה החשאית שנחתה עלי באמצע יום שגרתי
אחר כך, חזרה שוב סבתא על ההוראות באיטיות והמשיכה בקשיחות לא אופיינית: "את לוקחת את הקרם הסגלגל ומורחת אותו על כל הפנים. זה יטשטש את הנמשים ואף יעלימם. אם תקפידי על כך הנמשים יעלמו לחלוטין, עלי זה עבד בצעירותי." סבתא הצביעה על פניה היפות, מתחה את עורה להוכיח את טענתה המדעית.

אין לי מושג מאין שאבה את הרעיון המטורף הזה. ללא ספק, ולכל הדעות, הוא היה מטורף וכנראה יצא לגמלאות מארון 'תרופות סבתא' ועכשיו, ממרחק הזמן, נראה יותר כמו פשע מחריד, איך לא זעקה בפשטות לעברי: "תאהבי את עצמך כמו שאת... "

אימצתי את הרעיון בו במקום, לכסנתי אל סבתא מבט רב חשיבות, נשבעתי לסודיות מבצעית ומייד התחלתי לתכנן מתי אלך לבית המרקחת. "מבצע סבתא" יצא לדרך, חשבתי לעצמי והתמלאתי שמחה ותקווה וסבתא בשלה, המשיכה בלהט לא אופייני: "את נשארת עם המשחה על הפנים מספר דקות ולאחר מכן שוטפת. תחזרי על הפעולה מספר פעמים".

הסתכלתי על סבתא באהבה והוקרה, חיבקתי אותה חזק חזק. שאבתי את ריחה המיוחד שכה אהבתי מעין שילוב של קרמים, ים, ואיפור- המרכיבים שיצרו את הריח המיוחד של סבתא פרומה, רייחה האהוב והמוכר. פניי נצבעו כרגיל באודם אדום בוהק, מצרור הנשיקות שהרעיפה עליי. הפעם, ניגבתי את האודם בזהירות רבה. סבתא שוב הזכירה לי שמדובר בסוד מבצעי ואיש 
מלבד שתינו, אסור שידע.

למחרת, חיכיתי בקוצר רוח שיסתיימו הלימודים, לא סיפרתי לאיש על תוכניותיי ורצתי מתנשפת לבית המרקחת השכונתי למבצע 'הסר את הנמשים' לרכוש את קרם הפלאים. יוד סגול היה בבית, זה היה יוד אימה מס' 2. 'היוד השורף, אבל פחות' מהיוד האדום שהיה שמור לפציעות 'קשות' ולווה בנשיפות פווו נמרצות של כל בני המשפחה בזמן מריחתו.

יוד, היה אצלי מאז ומעולם טראומת ילדות מס' 1. רצתי הביתה עם הקרם, הסתגרתי בחדרי עם השלל והמצרכים הנלווים ופעלתי בדיוק לפי ההוראות של סבתא פרומה. שלב אחרי שלב. פתחתי את הקרם בזהירות. שפכתי לקערה כמות לבנה, דביקה ומכובדת. פתחתי את בקבוק היוד הסגול זה ש'שורף פחות' ושפכתי את תכולתו פנימה. התמוגגתי איך הסגול צובע את הלבן וכל ערבוב מכסה עליו עוד יותר. כל ערבוב חדש הכניס אותי יותר לפנטזיית סינדרלה חלומית. עוד כמה שעות חיי ישתנו. פרצופי הולך לעבור מטמורפוזה אחת ולתמיד.
עוד ערבוב אחרון ודיי. זהו. הסגול שלט.




המתנתי עוד כמה דקות, מוקסמת מהעיסה הסגלגלה שיצרתי, ממשיכה עם חלום הנערה
נטולת הנמשים. כשהגיע הרגע, ניגשתי לדלת חדרי ונעלתי אותה היטב. פתחתי מוזיקה 
בעוצמה חזקה. למדתי בסרטים שבמבצע צריך לנהוג בחשאיות יסודית עד הסוף ואין כמו מוזיקת רקע לבניית הדרמה ההוליוודית שהייתי אני במרכזה עכשיו. עוד רגע והכל ישתנה, עוד רגע וכמו שסבתא פרומה הבטיחה, יהיו פניי לבנות וחלקות.

שולחן העבודה שלי התמלא לפתע נקודות סגולות שנמרחו לכל עבר וצבעו את כל הרהיטים סביב. לקחתי נשימה ארוכה והרמתי בזהירות את הקערה עם המשחה אשר רקחתי לבדי, גאה ביציר כפיי ונרגשת מהבאות.

ידיי רעדו קלות כאשר עמדתי מול המראה, קרבתי את הכפית אל פרצופי המנומש והתחלתי למרוח גוש קרם סגול. תנועות סיבוביות ומדוייקות, במהרה היו פניי מכוסות סגול- סגול. כפות ידיי נצבעו גם הן וחשתי כמו ציירת בתחילת דרכה.
עצרתי. הבטתי במראה וראיתי גוש סגלגל מחוייך ומרוצה. ממתין לשינוי המיוחל. היה זה עידן טרום הסלפי ולכן לא נותר מרגע מתוק זה דבר פרט לזכרון הילדה הנרגשת שניבטה אלי מהראי.
ישבתי בשקט. חלפו דקות ארוכות. הרגשתי את פניי בוערות ודמיינתי איך הנמשים מתרסקים להם אחד אחרי השני, איך רומס היוד באכזריות נמש אחר נמש. רומס ומעלים. בכל זאת הוא 'שורף אבל פחות'.

נדמה לי כי ספרתי שניות, מדמיינת את הפנים החלקות שעוד רגע אפגוש, לאחר כשעה מתוחה ומלאת ציפייה נגשתי לחדר האמבטיה לשטוף את הסגול ואת הנמשים. המים זרמו ואני שטפתי ביסודיות את פניי. המים זורמים ואני שוטפת ושוטפת, מקרצפת, ושוב שוטפת ושוב מקרצפת. הפנים כאבו. הידיים צרבו. הצבע הסגול לא הרפה. נותר עיקש כמו מעניש את כפות ידיי ודרכן אותי ואת חלומי להשתנות. חזרתי שוב על הפעולה נרגשת לקראת הבאות. סינדרלה הסגולה רוקמת חלומות.





ואז, הרמתי בזהירות את פניי לעבר המראה. לא הייתי מסוגלת לדבר. בקושי הצלחתי לנשום.
פניי עקצצו. הייתי כולי רטובה וקצת פחות מחוייכת. הבטתי שוב לעבר המראה וקפאתי.
אוי לי ואבוי לפנים.
מן המראה הציצה בי ילדה עם פרצוף סגול, צורב ו...מאוד  מנומש!  
מה קרה לנמשים שלי???!!!! 

הנמשים הקטנים והשובבים שלי הפכו בין לילה כתמים סגולים ענקיים, בולטים יותר מתמיד. לא ידעתי את נפשי. מה אעשה עם נמשים סגולים? איזה תירוץ אתן להוריי?
הסוד של סבתא פרומה האהובה יתגלה לעולם ואין לתאר מה תהיינה ההשלכות.
יצאתי מחדר האמבטיה וצעדתי נמרצות לחדרי, מבוהלת יותר מתמיד. היו אלו ימים של תרופות סבתא ללא בקרה ולייקים של חברים. וכשחכמת ההמונים לא היתה בנמצא, הייתה חכמת סבתות. נכנסתי למיטה והתכסתי עד מעל לראשי המאוכזב. "אני עייפה, לא רעבה, אין לי שיעורים, לא מרגישה טוב, ואל תפריעו לי לישון" צעקתי לאימי. רק שאיש לא יכנס עכשיו ויראה אותי ככה. אמא שלי, למזלי הגדול, היתה עסוקה בדברים אחרים ולא חשדה בדבר.

למחרת התעוררתי בבוקר עם הנמשים הסגולים. רצתי לאמבטיה והפעם הקרצוף החזק הפך את עורי לסגלגל- אדמדם, אבל עם שיפור משמעותי תודה ל'אל הנמשים'.
התחלתי לראות בחזרה את צבעם הבהיר והחום מציץ אלי מהמראה. ובפעם הראשונה בחיי – אהבתי אותם! הם חזרו אלי והם היו מי שהייתי אני!
כל נמש שהתגלה מחדש, הרחיב את ליבי והסדיר את נשימתי.





מעולם לא סיפרתי לסבתא פרומה שלי על מה שקרה וגם לא התלוננתי יותר על הנמשים החומים שליסבתא מעולם לא שאלה, ומאותו הבוקר החלטתי לאמץ את הנמשים באהבה ולא להפטר מהם באכזריות,
שלא יצבעו בצבעים אחרים.
אם נמשים, אז כמו הנמשים שלי.
ולפעמים, כשאני מביטה בחטף במראה, אני רואה את הנמשים שהורישה לי סבתא פרומה ומחייכת לעצמי
ואליה.



3 תגובות:

  1. רווית אחייניתי החמודה, כמה אני מבין אותך... גם אני קבלתי טיפול ניוואה ויוד נגד נמשים מאמא שלי ז"ל - סבתא פרומה שלך. וגם לי זה לא ממש עזר. אבל, הסיפור שלך מזכיר לי גם סיפור על היהודי שבא בבכי לרב כי הבית קטן מדי וצפוף מדי. אמר לו הרב - תכניס לבית את העז והתרנגולות. אחרי שבוע שוב בא לרב בבכי כי המצב בלתי אפשרי - הבית הצפוף. אמר לו הרב - עכשיו תוציא את החיות לחצר. ואז הבית נראה שוב מרווח ונעים. דומה לסיפור של, נכון?
    אני חושב שהיוד אמור היה להיות האדום כתום, ולא הסגול כחול...פחות מכתים. חוץ מזה -
    הכתיבה שלך מרתקת. התפוח שלך לא נפל רחוק מדי מדודה יהודית שלך!
    נשיקות.
    - אורי (הדוד הכי ג'נג'י שלך).

    השבמחק
  2. כתיבה מצויינת רווית, וסיפור מעניין שלא ידעתי עליו. תודה ששיתפו. סיפור חובה לכל מנומש.... כמוני
    ארז

    השבמחק
  3. הייי

    אנחנו עושות שיחות סקס חמות ולוהטות עם תמונות שלנו, ומוכרות סרטונים פרטיים שלנו שצילמנו בבית, שלחו וואצפ לאחת מאיתנו לפרטים:

    052-5320638 ספיר

    051-5500178 מעיין

    השבמחק